למרות שחונכתי להאמין – ובעצם כולנו, כחברה, חונכנו לכך – שהדיכאון, אותו חוויתי אני, ואותו חוות גיבורות אגדות המוות ההפיך, הוא אירוע שלילי שיש להירפא ממנו – כיום אני מאמינה שלא כך הוא. 
הדיכאון, כפי שאני רואה אותו, וכפי שעולה באופן ברור מאגדות המוות ההפיך, הוא כלי קיצוני להיחלצות מתוך מצב נפשי חסר מוצא, כלי מסוכן לעתים, שוודאי לא הייתי מציעה לאף אחת לזנק לתוכו, אך ברור לי שבאפשרותנו להתבונן מחדש בחוויה הקשה הנקראת דיכאון – משוחררות מהתניות תרבותיות, משוחררות מהצורך בשליטה. להתבונן בו כבתהליך בלתי נמנע, אליו שואפת הנפש כשהיא במצב שהיא איננה מסוגלת להכיל.